קומה רביעית, אפשר גם בלי מעלית
001
קומה רביעית, אפשר גם בלי מעלית
מאת: מנחם קופ
74… 75… 76… ….< זהו. הגענו. הדירה האחרונה בבניין. קומה רביעית בלי מעלית. 76 מדרגות. בדיוק.
יום שישי בצהריים. חם. אני ובלוק הקרח שעל כתפי, עטוף בשק יוטה מחורר לתפארת, בועטים יחדיו בנחישות מתואמת בדלת הכניסה.
"אמא, תפתחי כבר, הידיים שלי קופאות!" אני צועק את שארית כוחותיי אל מול דלת העץ החומה. שלט הקרמיקה הירוק "משפחת קופ", קבע עובדה, יש חיים לאחר השואה. קשים, אבל לפחות חיים.
טיפות זיעה קרה מחליקות מבלוק הקרח בדרכו האחרונה, מסמנות את המסלול שמתחיל בבית החרושת לקרח ברחוב באזל פינת אשתורי הפרחי, חוצה שדרות נורדאו פינת "כל בו יחזקאל", ממשיך עוד 300 מטר, חותר בשארית הכוחות לכיוון היעד בכניסה לבניין ברחוב אבן גבירול 175 בתל אביב.
את חצי הבלוק, שישים סנטימטרים של קור לשבת, מייצב-דוחף על מושב האופניים הנאמנות שלי. זהו הגעתי. נפרד מהן בחצר בדחיפות לקור המצב, תוך שמניף את זה הבלוק אל הכתף, יד אחת אוחזת בשק והשנייה לופתת את מעקה המדרגות, מושכת אותנו למעלה במעלה התלול. 76 מדרגות בלי מעלית. חוק המשיכה אינו מרפה.
"אמא, זה אני, תפתחי כבר!". מוסיף עוד בעיטה. "אח, כוס א'מק, כואב!" צווחת הבוהן החשופה שלי במפגש הפסגה הלא מוצלח עם עץ הדלת. השנה זכיתי לנעול את הנעליים משנה שעברה, אלו שהחרטום שלהן נגדע בסכין מטבח חדה כדי לאפשר לרגל שלי, שגדלה בשני מספרים, להידחק פנימה בכף נעלים. השנה אין כסף לקנות נעליים חדשות. רוב הזמן יחף.
אנחת רווחה. קול סיבוב לשון הנעילה מגלה פתיחות מבורכת לאור בהילות המצב. ממהר לעבר המטבחון, שם ארגז הקרח ממתין בסבלנות לקלוט את זה הבתול לשימוש במשך עוד שלושה ימים. חוק שימור האנרגיה הגורם לשינוי מצב הצבירה ממוצק לנוזל, לא ניתן לשינוי. חוק זה חוק.
אמא סופגת בסמרטוט את המים מתא הקירור זכר לבלוק הקודם. "תשים את הסמרטוט בכיור, אני צריכה אותו נקי", סוגרת את הפינה למסע הבא. "לפני הבר מצווה שלך אנחנו נוסעים לבקר את סבתא". יש ילדים שלא קיבלו מעולם מתנה אחת או שתים.
פעם בשנה ביום השנה, בארבע לפנות בוקר, נערך מסדר ציוד למסע אל סבתא. שקית ניילון עם סנדוויצ'ים של לחם שחור אחיד מרוח בנדיבות במרגרינה "תלמה", תפוחים וסכין לקילוף. והכי חשוב: מיכל שהכיל פעם אקונומיקה מלא מים, קשור לאותו סמרטוט, זה הפעם בתפקיד האחראי על ניקיון הקבר.
"קומו, צריך לצאת, עוד מעט האוטובוס הראשון של הבוקר יגיע לתחנה למטה", נתלשים אחותי ואני מהמיטה. "אבא כבר מתלבש לצאת לים". קו 5 לתחנה מרכזית בתל אביב, אוטובוס "אגד" לירושלים, מונית שירות לבית העלמין "שייך באדר" הצמוד למבנה הכנסת. אבנים לציון הביקור אוספים באזור האירוע. קל. יש מתים שזוכרים לחיים דבר אחד או שניים.
76….75… 74…. 73… < עוד בוקר שישי, שבוע לפני הבר מצווה שלי. אני מדלג למטה, גומע בקפדנות את המדרגות, אחת אחת לכיוון בית הספר היסודי "יהודה המכבי", החובק את רחוב מרים החשמונאית בחיבוק הנצח. לא פינוי ולא בינוי יעמדו מנגד לאהבתם.
"אמא, לא שכחתי", אני צועק לפני היציאה, "בצהריים כשאחזור אני אביא חצי בלוק קרח לשבת. התלוש אצלי בקלמר".
ביציאה מהבניין קיבלו את פניי עמודי שלמה מאבן גבירול, חסונים, שזופים טיח צהבהב. מבעד לשמשה המאובקת של המספרה הצמודה למכולת של חיים וזלדה, קצת לפני החנות של מונס הירקן, דוד הספר מניף אליי לשלום חד את ידו האוחזת בתער.
אצל מונס הירקן עבדתי בחופש הגדול האחרון, בתפקיד הנכסף של אחראי משלוחים לדירות הלקוחות ברכבות שבסביבה. חודשיים מפרכים של איסוף שברי טיפים, טבולים בזיעת ארגזי עץ כבדים עם ירקות בלי מעלית. הצלחתי בכסף דמים לקנות לעצמי לראשונה מתנה: מצלמת קודאק אינסטמטיק לטובת הדורות הבאים.
אני מפליג במפרש ראשי פתוח מלא קדימה, חוצה את אי התנועה, ממשיך בצעד קל בשביל החוצה את החצר הגדולה של שיכון פועלי הנמל, מקצר דרך מרים החשמונאית היישר דרך שער הברזל לחיקו של יהודה, זה המכבי היסודי.
מסדר בוקר ברחבה הגדולה, מסודרים בדבוקות כיתתיות. ממקומי בשורה השנייה, עוקב במבט אחרי המחנכת שלי: קלרה מעיין. קלרה הייתה עוזרת בבית היתומים של יאנוש קורצ'ק וגיבורת מרד גטו ורשה.
קלרה, דמות חשובה בפנתאון הגבורה הפרטי שלי לצד ויינטו האינדיאני אציל הנפש ואחיו בדם יד הנפץ חיוור הפנים. אפילו פטריק קים המסוקס זכור לטוב. "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" בסטאלג 13, קצת פחות.
התעמלות בוקר, ולכיתות. יש אנשים שחוו דבר אחד או שניים בשואה.
יום שישי הכל קצר, ארבע שעות ונגמר. שיעורי בית לסוף שבוע: "מכתב שלא נשלח לסבתא לאה". לא צריך להביא מעטפה עם בול.
70….72….74….76…< עולה למעלה בזוגות. ילקוט העור הנאמן, זה שמלווה אותי מכיתה ג' מצטרף לתחושת ההקלה של חופשת סוף השבוע. "שבוע קשה, נקרע לי הגב, כמעט הלכו הרצועות".
"אמא, חזרתי!" יש לי בור של שאלות לא מכוסות להכנה של שיעורי הבית. "אולי אחותי יכולה לעזור", הבליחה חלופה. "מי כותב מכתב לבן אדם מת שלא הכיר ושלא מתכוון לשלוח אותו? מה עובר על קלרה? צריך מעטפה עם בול"? ים של מחשבות. "נראה כמו נושא סאטירה מקורית להומורסקה היומית של קישון בחד גדיא במעריב".
אחותי ואני חלקנו את הספה בסלון. זו האפורה עם כיסוי הבד הפרחוני של שושני בר קוצניות. בערב הפכה זו הספה את עורה ונפתחה למיטה זוגית עבור שנינו. בבוקר חזרה הספה לסורה, שותפה לאירוע התבגרות יומי נטול פרטיות שאינו פשוט. במחשבה לאחור, ניתן היה להשאיר את הספה פתוחה למיטה באופן קבע, ממילא כמעט ואף אחד לא בא לבקר. זיכרונות אינם נזקקים למקום ישיבה.
גג הזפת של רכבת הבניינים מחבר בכח עליון את כניסה 171 עם 173 בואכה 175. רכבת בטון נטולת גלגלים ופסים, מובלת על ידי קטר של זיכרונות קשים, גוררת קרונות עמוסי פחד מהלא נודע. עד היום, ברכבת הזאת יש מקומות שמורים לשואה הפרטית של כל נוסע.
כלבי הדוברמן השחורים של הנאצים דוחפים את כולם לקרונות, חושפים שיניים, מצופפים כאילו אין מספיק שואה לכולם.
באחד הקרונות, ב-173 קומה שנייה, גר יצחק גרציאני, המנצח המיתולוגי של תזמורת צה"ל. מצעד בלתי פוסק של מיטב אמני ישראל עלה אליו לרגל לעיבודים מוזיקליים. בתור ידיד של בתו כוכי, זוכה לראות את המסך עולה.
הגשש החיוור חוזר בשאלה המיתולוגית: "אתה הבנת את זה, ברוך?".
יוסי בנאי בפילוסופיה בגרוש "אנשים לא מתים מזה שהם נולדו, הם מתים מזה שהם חיו".
ועם אריק איינשטיין, אפשר היה אפילו להתחיל קצת לחלום.
בשנים הראשונות, המקום שבו יכולתי להכין שיעורים בפרטיות היה חדר המדרגות – אלו המובילות מקומת הדירה שלנו אל גג הזפת הגדול. מאוחר יותר, במבואה הבלתי אפשרית שבין דלת הכניסה לסלון ולחדר ההורים, הותקן רהיט קטן שכלל שולחנון עם מגירה. מסגרת עץ קטנה שמסגרה את המפלט הפרטי שלי, מקום בטוח לסודות וזירה בה התמודדתי עם מטלות החשבון והתנ"ך.
אוהב מאוד את עונת הכפרות. שבוע לפני יום כיפור, אני והקרפיונים בשחייה משותפת באמבטיה הלבנה. השלושה שוחים במים בדממה מוחלטת, לא פוצחים פה או יוצאים בבקשת חנינה לפני מועד ביצוע גזר הדין.
אבל המקום האהוב עליי באמת היה המרפסת, זן הבולטת לרחוב בשליטה מוחלטת. תריסי פלסטיק סוגרים עליה, משנים היעוד לחדר נוסף. במרכז שולחן אוכל עגול נפתח למועד קבלת השבת. השולחן השאיר לי לצידו הימני מעין פינת ישיבה קטנה, חופשית מהתחייבות, קשורה למעקה הברזל החלוד.
בזו הפינה ישבתי שעות, צופה במשחק החיים המתרחש למטה. סופג וזוכר. כמו ביציע הכבוד של אולם תיאטרון גדול. שם, בקומה הרביעית, הדמיון נשא אותי אל החלל הגדול, משייט כמו קונדור רחב כנפיים בשמי האנדים, נטול פחדים או זיכרונות. יש אנשים שיודעים דבר אחד או שנים להפליג על מנועי הדמיון.
יום שישי לקראת שבת. ברחוב למטה, קריאה אחרונה לפני כניסת המלכה. אוטובוס "דן" מספר 5 כמעט האחרון, משתרך לאורך הרחוב בעייפות של סוף שבוע המתקרב. עשן מנוע הדיזל שלו חותר בעקשנות למעלה, משתחל לתוך הדירה, מסתלסל בין החדרים.
העשן מהרחוב מתערבב בריח עשן מנועי הדיזל של קטרי רכבות בדרכם לתחנת האחרונה במחנות ההשמדה בפולין וגרמניה. הזיכרונות מתובלים בעשן המשרפות, עולים ויורדים מכל הקומות בלי מעלית.
בואו נמקם את הדירה במרחב רחוב אבן גבירול 175. למטה בקומת הקרקע – "גן חביבה". ממול, רכבות השיכונים של "פועלי הנמל", שמאלה שיכון "עובדי ההסתדרות", ושיכון שחקני "הבימה" הנושק לכיכר מילאנו ונהר הירקון. מעבר לכביש, רחוב הורקינוס מטפס לכיוון כיכר היל, שם מדמם בית המטבחיים של תל אביב, מגונן תחת כנפיו על הפרות בדרך הקורלס.
גב אל גב מתחת לשמיכה, בכל לילה, מחלחלים אל חלל הדירה נאקות המוות של פרות ברגע השחיטה." אילו היו לבתי המטבחיים קירות זכוכית, כולם היו צמחוניים".
במעבר חד, את תזמורת הלילה ברקע יללות התנים, ליוו קולות מים חיים מפכפכים מבית המשאבות בירקון, כמהים לפגוש את "תפוזי יפו" תוצרת הפרדס הגדול של שיכון בבלי.
בעת הקמת בית המטבחיים, מפקדי ההגנה ופרנסי העיר ראו בכך הזדמנות לבנות סליק חדש למרכז ההגנה, במרתפי הבניין המרכזי. במשך חודשים ארוכים מדי לילה, חפרו אנשי ההגנה באדמת הכורכר הקשה את הסליק עבודת יד. הסליק אכסן בעיקר תחמושת ופצצות מרגמה שיוצרו ב"מכון סלע" שפעל בתל מונד, תחת בית האריזה של פרדס זיו.
כשהקופ עלו לישראל, בזכות ייחוס ליטאי של סבתא, אבא קיבל זיכיון להפעלת כיסאות מרגוע בחוף הים בתל אביב. כיסאות עץ בוק כבדים, ספוגים מי מלח, עם גגון נשלף ושרפרף לרגליים.
כך כל יום, בארבע לפנות בוקר, אבא מדווש על אופניים חלודות לכיוון חוף בוגרשוב, בשולי סוכת טופסי המציל, למרגלות שכונת מחלול.
אבא עוד מעט מגיע. יום שישי, אוטובוס קו 5 זה הסוגר את הקו, גונח ברחוב למטה את דרכו האחרונה. אני בעמדה הקבועה על המרפסת, צופה על הרחוב המתרוקן. בכל פעם כשאבא איחר להגיע, בהנחיית אמא לא פסימית, פשוט ריאליסטית עם ניסיון, נערכנו מראש ללוויה שלו למחרת. כשאבא הגיע בחיים, ההלוויה נדחתה באופן זמני לאלתר. יש נשים שיודעות דבר אחד או שניים על מוות.
מלמעלה אני מזהה אותו מגיח מכיוון שדרות נורדאו, מדווש את שארית כוחו". עוד יום בדרך למחר של עוד יום. עוד ים.
"אמא, אבא הגיע!" אני מרגיע. "הוא תכף יעלה, הרגל שלו חבושה, נראה שדרך על זכוכית בים".
"אוי ויי", מכריזה אמא. "ריבונו של עולם, רוץ מהר למטה, תעזור לו לעלות".
76…73…70…67 < אני מדלג שלישיות למטה, עוזר לאבא לקשור את האופניים ליד פחי הזבל בחצר האחורית.
"יום קשה", אומר אבא, "לא נורא, מחר שבת". הפסקה ארוכה למנוחה בקומה השנייה > 36..37..37..37.. 38… "בוא נמשיך לעלות". הטיפוס קשה שבעתיים אחרי עשר שעות של הליכה בשמש ללא הפסקה, יחף בחול הים הרותח.
"אבא, מה שבת? שבת עובדים בים כמו בכל יום אחר", אני ממלמל לעבר גרם מדרגות מלאות חרדת נטישה, "נהיה כאן גם מחר" הסרתי דאגה מליבן.
"כמעט הגענו", גונח אבא בואכה 60. "הבנדיטים בחוף שברו בקבוק טמפו מזכוכית וקברו אותו בחול. למה דווקא אני הייתי צריך לדרוך עליו?" שאלה לחלל בחידון המדרגות הגדול. "חוץ מזה, היה יום לא טוב. דגל שחור. עוד ילד כמעט טבע". דקה דומייה, לפני שממשיכים למעלה." איך זה שרק אתה היחיד שנצלתה מבין אחת עשרה האחים והחיות שלך אז באקציה הגדולה בגטו קובנה"?
תם הטקס. נעבור לשלב הנחת הזרים. מסכמים דקה דומיה וממשיכים לעלות. אי אפשר לחזור אחורה.
אבא היה קשור בכל נימי נפשו לחגורה שחורה חובקת נרתיק עור חום עבה, תפור ביד בחוטי קנבס עבים. שם בים, בחול הלוהט, גובה מהנופשים את מחיר השימוש בכיסא הנוח: 25 אגורות לגולגולת, זמן ישיבה בלתי מוגבל. בתוך חלל הנרתיק לירה ללירה נדבקת, לעיתים באלימות מול תירוצים כמו "איבדתי את הכרטיס בחול, תעזור לי לחפש אותו", או אחד הטובים "אמא שלי נכנסה עם הכרטיס למים, תכף תשוב". זכור לטוב הטקסט אלמותי שאינו ניתן להפרכה "הרופא המליץ שאשב עם הכיסא במים בין הגלים". מגן האף הלבן מפלסטיק, זה שהיה מחובר למשקפי השמש של אבא, לא הפריע לחוש הריח שלו להריח שקר. "לא ידעתי שהישיבה כרוכה בתשלום, חשבתי שזהו שירות של העיריה לטובת האזרח". יש אנשים שלא מכבדים דבר אחד או שניים אצל זולתם. גם קרם בעל מקדם הגנה גבוה, לא תמיד עוזר בהתמודדות מולם.
בערב, לאחר פינוי ארוחת הערב הקבועה, על השולחן הקטן במטבח, זה הנרתיק מנוער עד כלות על ציפוי הניילון. התזרים היומי נשפך בהבטחה. שטרות מקומטים, ספוגים במי מלח מתובלים בחול ים לרקע צליל מטבעות. השטרות מיושרים ונערמים בחבילות. המטבעות ממוינות במגדלים לפי ערכם.
ביום ראשון הכסף המזומן ואמא תמיד שילמו על מה שנלקח בהקפה ביום חמישי הקודם במכולת למטה. "עדיף ללכת לישון ללא ארוחת ערב, מאשר לקום בבוקר עם חובות", כך הזכירה תמיד.
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם…" אבא מניף בברכה את כוס הכסף לקידוש, הפריט היחיד שאמא הצליחה להציל ולהביא עמה לישראל מבית סבתא בליטא. "לחיים!" גדול וחזק מרתיע לרגע את הזיכרונות, דוחק אותם לטובת קדושת השבת. אבא טובל את קצה החלה במלח ומחלק לארבעתנו. שבת שלום.
יום השישי הזה חגיגי במיוחד. בשבוע הבא אני אהיה בן שלוש עשרה, עולה לתורה. קיבלתי הערב את מתנת הבר מצווה שלי. עוף. לא נקניק תה פרוס כמו בכל שישי, אלא עוף גאה, מפותח שעבר כביסה במי מלח. מוקף פרוסות גזר צפות במרק כמו גלגלי הצלה.
לשנים קדימה, בפעמים הספורות בהן הפתעתי את אמא עם חבר שהצטרף לארוחה, ביטלה בפשטות את הדאגה: "אין בעיה, נוסיף עוד כוס מים למרק".
על אדן החלון שבמרפסת היה קשור בחוטי ברזל חלודים קרש עץ. אמא נהגה להניח עליו כל פירור לחם יבש שנותר בבית. גם אורז ופתיתים, אוכל לציפורים. דרורים, פשושים, עורבים. כל ציפור שטיפסה ועלתה לקומה הרביעית בלי מעלית, התקבלה בברכה.
בעודה מפוררת את שאריות החלה מהקידוש, ציפור הנפש לחשה לעצמה, "לחם לא זורקים, תמיד יש איזה פה רעב היכן שהוא".
במורד אבן גבירול, במרחק הליכה מהבניין, על גבעת כורכר גדולה, שכן לו גן החיות של תל אביב. בתקופת המדינה שבדרך, לא רחוק מהמכלאה של הפיל האסיאתי הבודד בשם מותק, עמד שובך יוני הדואר ששימש להגנה אמצעי תקשורת מבצעית מתקדמת לאותה תקופה. דואר אוויר.
מה שגילתה לי אחותי שנים רבות מאוחר יותר, שבתקופת גטו וילנה שבליטא, שימשה שם אמא כאחראית הגטו על שובך יוני דואר בקו לגטו קובנה, אלו ששירתו את כוחות הפרטיזנים בליטא שלחמו בנאצים. "האהבה היא כמו ציפור: אם תחזיק אותה חזק מדי היא תמות, אם תחזיק אותה חלש מדי היא תעוף, אך אם תחזיק אותה בעדינות היא תישאר איתך לתמיד".
האהבה מנצחת. נובמבר 1965, לפי דיווחי העיתונות של אותה תקופה, "פיל אסיאתי בשם מוּתַק, היה מעורב בתקרית טרגית שבה פגע והרג מטפל בגן החיות בתל אביב בשם צדוק". זכרו לברכה. הגודל כן קובע.
לא אחזיק אתכם יותר במתח, ביום שני שלאחר אותו יום השישי פרצה מלחמת ששת הימים. קול השמחה הקשורה לבר המצווה שלי, בוטלה. עליתי לתורה לאור נר בהאפלה מוחלטת מול החלונות המכוסים בבדים שחורים של בית הכנסת. קהל המתפללים שמנה את הגבאי, אבא, אמא ואחותי בעזרת נשים ומונס הירקן שזרק עלי סוכריה ומיהר לשוב לביתו. מלחמה זהו דבר מפחיד.
לא מאוד רחוק מהבית ב- 175, ברחוב הקליר, זה שממש נושק לאותו גן חיות, סיים צוות הבנאים הנמרץ יוצא קהילת סלוניקי לבנות בדחיפות קיר מגן בכניסה לבניין, כדי להגן עלייה מפני ההדף של הפצצות שבדרך. גברת פלה גולדברג, ראשת הועד מקומה שניה עמדה על כך שישתו הרבה מים חיים מברז הגינה. "אף פעם לא היה חודש יוני חם כל כך כמו השנה".
פעם, בשעה נדירה של גילוי לב, אמא סיפרה לי שעלתה לארץ עם סבתא לאה בשנת 1949, ושנה לאחר מכן, בגיל 94, סבתא מימשה את החלום להיקבר בארץ ישראל מחוץ לקופסה. "אם יש משהו שאני רוצה לזכות בו לפני שאמות", אמרה אמא, "זה להודות באופן אישי לאיכר הפולני שהחביא אותנו אצלו באסם מאחורי הבית שלו, בבור חפור באדמה מכוסה בקש". גם זה לא קרה.
מרצוני החופשי, שלא במסגרת שיעורי בית, בשעה של גילוי לב, כתבתי מכתב לסבתא לאה שמעולם לא נשלח. אם אמצא אותו, אשלח אותו אליכם. מי יודע, אולי יום אחד תימצא הדרך וזה המכתב יגיע אל מענו בשמים. אולי אפילו ישלח באמצעות יונת דואר. נחסוך את הצורך בבול דואר.
לא זכיתי מעולם להיות נכד לסבא או סבתא. במסגרת הגילוי הנאות, ציפי אשתי, בת נאמנה לקיבוץ חניתה, גם היא לא זכתה לכך. לא חיבוק ולא נשיקה. אפילו לא מתנה קטנה. במחזור הראשון של משחק הדורות, ניצחו הנאצים.
זכיתי לגדול על האמת הרדופה של אמא: "צעיר יכול למות, זקן חייב למות".
חודשיים לאחר שאמא דבורה מתה, שלושה חודשים אחרי שאבא משה נפטר, מילאתי את ההבטחה שנתתי לה באותו יום שבו רכשתי עבורם את הקבר הכפול בחולון.
לוח השיש מסכם בקצרה את האירוע מהצד שלה: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".
"אדם ענו עם לב רחב כחול אשר על שפת הים" נח בשלום אבא בחול לצידה. על דופן השיש חקוקים שמות 11 אחיו ואחיותיו שנרצחו באותו בוקר ארור שם בגטו. יונת דואר אפורת כנפיים בדרכה לשובך הבית בגטו וילנה, נוחתת סמוך לערמת הגויות הטריות שקרסו במטח יריות לחלל בור ההרגה הצמוד לחומת גטו קובנה. יש כאן רק בשר טרי. החיים ממשיכים והדרך עוד ארוכה ובאמת אין מה למהר. לא נותר למי לספר. אולי בכל זאת תמצא משהו לאכול.
"את כל הדברים שלנו צריך למסור לצדקה", אמא ביקשה באותו היום. "נעליים – אסור לתת. אני מבקשת שאחרי מותי תשליך את כל הנעליים לים". ואז נזכרה "גם את אלו של אבא". הבטחתי.
אמא מתה לקראת סוף הקיץ, שלושה ימים לפני יום כיפור, מקצרת לנו את דרך ה"שבעה" ליומיים בלבד.
הבטחות צריך לקיים, בטח לאמא שהייתה רק אחת.
לילה, חג סוכות, חצות של ירח מלא. חוף בוגרשוב, בים מול סוכת טופסי המציל. יחף בתחתונים, נכנס למים החמים שאוצרים עדיין את קרינת השמש של היום שעבר. מחבק שקית שחורה גדולה מלאה בנעליים שלהם, מגשש את דרכי לכיוון הנקודה בה המים כמעט נושקים לי לחזה.
מאחורי ברקע, כמו שומר מסך, בדממה מוחלטת צופים מהיציע אורות העיר תל אביב במחזה הסוריאליסטי. מרגיש כמו בלוויה של חיל בודד, אליה תמיד מגיע קהל רב של אנשים זרים ללוות אותו בדרך האחרונה. עיר ללא הפסקה, נאה דורשת ונאה מקיימת.
ידיים בגובה הראש, מגששות בעומק השקית בחיפוש אחרי הראשונה שתהיה מוכנה לפתוח בטקס הטבילה. נעל אחר נעל, יוצאות מנמל הבית, מפליגות בתורן, כל אחת לדרכה האחרונה.
לקחתי חלק במעטפת מבצעים ימיים רבים מוצלחים. ביצוע נקי. הפעם פחות. הנעליים לא שקעו כמצופה במים. אלו הזוגות, ממשיכות את דרכן של אותן סירות מעפילים שהתגנבו בחושך כמו פעם, בדיוק לאותו החוף בנתיב המדינה שבדרך. הנעלים ממשיכות לצוף על פני המים. בדממה מוחלטת משיטות את עצמן בגאון, נדחפות על ידי הרוח מערבה לעומק הים, מתנדנדות קלות על אדוות הגלים.
צופה בחרדת קודש בצי הקסום, מציג חיזיון של אחדות מלאה ללא תנאים: כפכפים, סנדלים, נעלים, מגפיים, שמאל, ימין, רק שמאל. שחור ולבן. גבר לצד אישה. אישה צמודה לאישה. רוח מזרחית מתגברת, מעודדת בהבנה את המשט, כאילו דוחפת לחילופי זוגות.
אני לא זוכר. אולי נעל כבדה אחת של אבא שקעה מיד. מה שכן אני זוכר בוודאות, הנעלים שלי שליוו אותי כמעט במשך שלוש שנים של ילדות קצוצת חרטום, טבעו מייד. היום יש ילדים טובעים בכסף שיודעים דבר אחד או שניים על מותגים.
עומד במים עוד שעה ארוכה, מביט מהופנט במשט מופלא מואר באור הירח, מתרחק לעבר האופק. למעלה בשמים אבא ואמא מלווים בחופת הכוכבים, נפרדים גם הם בדרכם שלהם. נפרד במבט אחרון מהזוגות, אלו שהיו שותפים נאמנים ללא תנאי למסע החיים של ההורים שלי. אור אש המשרפות שימש להם מורה דרך לחיים החדשים בישראל. אודים מוצלים שרדו כאן בקומה רביעית בלי מעלית. חותמת של נפטרו בשיבה טובה.
מתלבש. רוח הים שוזרת באפי ריח מלח צורב, תופס את מקום ריחות המשרפות. אוושת הגלים תופסת את מקום שאון מנועי הקטרים של רכבות חייהם. אמא, אבא, חופש סוף סוף, הסוף.
בשעת רצון זו, ווידוי אישי, אני צעיר. עדיין יכול למות, אבל אוהב את החיים ומשתדל שלא למות.
גילוי נאות, המדרגות לא עוצרות בקומה רביעית. ממשיכות דרכן למעלה אל הגג. מדרגה אחרונה 84..83…79…78…77<
באחת בלילה, על מזרון קשה יום שנאסף מהרחוב עטוי שמיכה דקה שנפרדה באישון לילה מחבל הכביסה של משפחת רומנו – משפחת מלחים מסלוניקי מקומת הקרקע, התבגרתי.
שם, בפינת גג הזפת, בחסות שמיים בהירים זרועים באותם כוכבים, בשיתוף פעולה מלא של הנערה מהשכונה, מלווה בזרם זיקוקי דינור, גומר אומר, נפרד אחת ולתמיד מבתוליי. יש אנשים שלומדים בגיל צעיר יחסית דבר אחד או שניים על זיונים.
מתלבש ויורד ברגל קלה מהאולימפוס > 84… 83… 79… 78… 77. הכניסה לדירה. השלט הירוק, זה הזכור לטוב שעל הדלת, מקבל את פני במבט מלא סיפוק, מאחל הצלחה בדרכי החדשה. "עבודה טובה יה גבר". במטבח, מקרר חשמלי "אמקור", זה שתפס את מקום ארגז הקרח, צינן במעט את ההתלהבות. "צריך לזכור לשים קונדום בפעם הבאה".
בשבוע הבא צו ראשון.